המעמד של איטליה כישות פוליטית מאוחדת מקורו אמנם בעת החדשה 1861 אבל מיקומה האסטרטגי בים התיכון הפך אותה למטרת תקיפה של פולשים וכובשים עוד משחר ההיסטוריה. האטרוסקים היו הראשונים ששלטו בחצי האי האיטלקי, לאחר שהגיעו לכאן מהמאה ה-12 עד המאה השמינית לפני הספירה. לבסוף רמסה אותם האימפריה הרומית, שהותירה מתרבותם רק עדות מועטה, פרט לכמה קברים פה ושם, היוונים הקדומים, בני דורם של האטרוסקים, הקימו מספר מושבות לאורך החופים הדרומיים של חצי האי, באזור שזכה לכינוי 'מאגנה גרקיה' יוון הגדולה ואלה הפכו לערי מדינה עצמאיות, כך היתה רומא הגדולה מעין המשך של התרבויות האטרוסקית והיוונית.

הרפובליקה הרומית הראשונה נוסדה בשנת 509 לפני הספירה, ובכך הונחו את היסודות לדמוקרטיה של היום, לסיוט הלשוני המכונה השפה הלטינית ולאחת האימפריות האדירות ביותר שראה העולם, כשהביסה הרפובליקה את קרתגו סמוך לטוניסיה של היום, ואת מקדוניה ההלניסטית בשלוש המלחמות הפוניות, נסללה הדרך להתפשטות לתוך ספרד, בריטניה, צפון אפריקה ואפילו עיראק של היום. בינתיים, אפשר השקט היחסי מבית הקמתה של תשתית כלכלית ותרבותית: כבישים, אמות מים וערים אדירות. אורח החיים והכלכלה, שהיו מושתתים על עבדים, ניצחו את הרעיון של שלטון העם, וכך עברו לאיטם מוסרות השלטון מהרפובליקה לידי הצבא, ולבסוף לידי קיסרים רודנים.

האימפריה גדלה כל-כך, עד שהיה צורך לחלק אותה לאימפריה מזרחית ולאימפריה מערבית רק לשם קיומו של המנהל התקין ובכל זאת, גברו גם התככים ומעשי ההתנקשות בקיסרים, ואלה הביאו לבסוף את חורבנה הסופי של האימפריה השוקעת. בשנת 313 הפך הקיסר קונסטנטינוס את הנצרות לדת האימפריה, והבירה הועברה מרומא לקונסטנטינופול (איסטנבול של היום). האימפריה המערבית שקעה בשל מגיפות, רעב ופלישות של השבטים הברבריים מצפון, וקיצה הוכרז באופן רשמי בשנת 476, כשאודואקר, לוחם גרמאני, המליך את עצמו למלך על השטחים שכבש. האימפריה הרומית המזרחית המשיכה לשגשג, עד שלבסוף הוכרעה אף היא בשנת 1453, על-ידי הטורקים.

את איטליה אכלסו אז שבטים גותיים, והתקופה מכונה עד היום 'חשכת ימי הביניים'. גלים נוספים של לומברדים, פראנקים, מוסלמים, גרמאנים ונורמאנים פלשו לחצי האי וטענו במידה זו או אחרת לכתר האימפריה והקיסר. לבסוף הוכתר קרל הגדול, מלך הפראנקים, לקיסר בשנת 800. בדרום שלטו הערבים המוסלמים, עד שנוצחו על-ידי הנורמאנים. השילוב האתני המוזר הזה הגיע לשיווי משקל מסוים במאה ה-12, בפתיחתו של הפרק הגדול הבא בספר ההיסטוריה: ערי מדינה חזקות ויריבות קמו בצפון, כשהן תומכות באפיפיור (העוצמה בחצי האי היתה נתונה בידי מדינות האפיפיור), או בקיסר (בדרך-כלל שליט של מעצמה זרה כלשהי). עלייתן של ערי המדינה ועלייתו במקביל של מעמד הסוחרים קידמו את התרבות, וזו הגיעה לשיאה ברנסאנס של המאה ה-15. ציירים, אדריכלים, משוררים, פילוסופים ופסלים הוציאו תחת ידם יצירות מופת שלא נראו כמותן, למרות התוהו ובוהו של המאבקים בין הערים השונות ולמרות פלישתן של המעצמות מצפון. במאות הבאות שלטה ספרד בחצי האי, ולאחר מכן אוסטריה, ובין לבין כבש גם נפוליון את איטליה לזמן קצר.

ההתעוררות בעקבות פלישת נפוליון גרמה לצמיחתה של התנועה לאיחוד איטליה במאה ה-19, בהנהגת גריבאלדי, קאבור ומאציני. על הקמתה של ממלכת איטליה הוכרז בשנת 1861, למרות שוונציה עדיין לא שוחררה מאחיזתה של אוסטריה עד 1866, ולמרות שמוסד האפיפיורות סירב להכיר במדינה עד 1870. עם זאת, לא היה די במילה איחוד כדי לכסות על השוני התרבותי והחברתי העצום שהפריד אז ומפריד היום בין הצפון המתועש לדרום הנחשל. משברים כלכליים ותהפוכות הפוליטיקה ערערו את יציבותה של המדינה החדשה בעשורים שלאחר מכן, שעה שאיטליה התפלשה בביצה של מלחמת העולם הראשונה ובתסיסה של פועלי התעשייה בתחילת שנות ה-20. בצעד מוטעה והרה אסון ביקש המלך מבניטו מוסוליני ליטול את רסן השלטון, יחד עם המפלגה הפשיסטית שלו. עד מהרה הפך מוסוליני לראש המדינה, הוציא את האופוזיציה אל מחוץ לחוק, שלט בעיתונות ובאיגודי הפועלים ביד רמה וצמצם את זכות הבחירה בשני שליש. בריתו עם היטלר קועקעה בעקבות סדרה של מפלות בשדה הקרב ופלישה של בנות הברית, עד שלבסוף זכה מוסוליני ל'טיפול' מצד הפרטיזנים באפריל 1945.

השנים שלאחר המלחמה התאפיינו בקיצוניות מכל סוג שהוא: אלימות קיצונית של הבריגדות האדומות, פוליטיקה ימנית קיצונית, שגשוג כלכלי מהיר ואחריו משבר חמור, שחיתות ופרשות שוחד בחלונות הגבוהים, ומול כל אלה אזרחים ציניים ועייפים באופן קיצוני. לפרלמנט של איטליה יש מוניטין של בית נבחרים רווי שערוריות והתפטרויות, עד כי איטליה נותרת לעתים חסרת ממשל ובמצב של תוהו ובוהו מוחלט. עם זאת, הבחירות של 1998, אז נבחר מאסימו ד'אלמה לראש ממשלה, הביאו לחזרתו של השמאל לשלטון, ולהקמת קואליציה שכללה גם את הקומוניסטים, לראשונה מזה חמישים שנה. ואולם, באפריל 2000 התפטר ד'אלמה, ומחליפו, ג'וליאנו אמאטו, שרד בתפקיד שנה בלבד, לפני שהוחלף על ידי המיליארדר סילביו ברלוסקוני.


תרבות ואירועים  

באיטליה, שמכונה הגלריה לאמנות של העולם, יש יותר תרבות משניתן לספוג בביקור אחד. בין אם מדובר בעמוד שבור המתנשא מרצפת הלינוליאום של תחנת רכבת, או בכנסייה בסגנון הבארוק שמשקיפה על אפריז עתיק וסדוק בפורום, ההיסטוריה והתרבות יקיפו אתכם מכל עבר. בשטח פזורים קברים אטרוסקיים, מקדשים יווניים, שרידים רומיים שורצי חתולים, אדריכלות מוסלמית ומזרקות בארוקיות עתירות פסלים, ואילו במוזיאונים אצורים העתקים רומיים של פסלים הלניסטיים, פסיפסים מהתקופה הביזאנטית, תמונות של מריה הקדושה מאת ג'וטו ועד טיציאן, קברי ענק בסגנון הבארוק ותקרות מעוטרות בסגנון אשלייתי תלת ממדי.

סופרים רבים, החל מווירגיליוס, אובידוס, הוראציוס, ליביוס וקיקרו ועד דנטה, פטרארקה, בוקאצ'יו, פיצ'ינו, מיראנדולה וואזארי, כולם איטלקים גאים. האיטלקים גם לא נחו לרגע בתחום המוסיקה, והמציאו גם את הפסנתר וגם את שיטת התווים הנהוגה כיום, שלא לדבר על מונטוורדי, ויוואלדי, סקארלאטי, ורדי, פוצ'יני, בליני ורוסיני, כולם איטלקים. גם את הקולנוע קשה לדמיין ללא מרצ'לו מסטרויאני, אנה מאניאני, ג'ינה לולובריג'ידה, סופיה לורן ובמאים כמו לוקינו ויסקונטי, רוברטו רוסליני, פרדריקו פליני, מיכלאנג'לו אנטוניוני וברנרדו ברטולוצ'י.

השפה האיטלקית המודרנית הופיעה במאות ה13-14-, והתפתחה מתוך המקור הלטיני, מתוך הניבים הרבים במדינה ומתוך כתביהם של דנטה, פטרארקה ובוקאצ'יו, שכתבו בעיקר בניב הפלורנטיני. למרות ש-80 אחוז מתושבי איטליה הם קתולים מוצהרים, מספר הדתיים האדוקים נמוך יחסית: רק 25 אחוז מבקרים בכנסייה דרך קבע. עם זאת, חגיהם של הקדושים, הטקס הראשון של אכילת לחם הקודש ושתיית היין ופסטיבלים דתיים אחרים תמיד מושכים אליהם קהל עצום.

המטבחים האזוריים השונים של איטליה, אף ששימרו משהו מאופיים הייחודי, השתלבו יחדיו למטבח ייחודי המפורסם בעולם כולו, ובצדק. סגנונות הבישול משתנים ממקום למקום, מהתבשילים העשירים ועתירי השמנת של הצפון ועד המאכלים המתובלים והחריפים של הדרום. במחוז אמיליה רומאניה שבצפון מכינים כמה מהמאכלים הידועים ביותר: ספגטי בולונז, לזניה וטורטליני, וזוהי גם מולדת הפרושוטו (prosciutto - נקניק חזיר) הטוב ביותר ושל נקניק המורטאדלה (mortadella). ליגוריה היא מולדת הפסטו, אותו רוטב המשמש בבתי קפה רבים בעולם, והולך טוב כל-כך עם עגבניות מיובשות ועם פוקאצ'ה, הפיתה האיטלקית. מאכלי הירקות והפסטה המעולים הם מרכיב חשוב לא פחות מהבשר והדגים, אקזוטיים ככל שיהיו (מתחשק לכם ריזוטו צפרדעים? סטייק חמור? פשטידת מעיים?). באשר לקינוחים, אין כמו אלה שבסיציליה: קסטה (cassata - עוגת טורט ממולאת בגבינת ריקוטה), קאנולי (שפופרות בצק בקרם וניל), צאבאיונה (zabaglione - קרם ביצים מתוק), גרניטה (ברד) ומרציפן, ואילו סרדיניה מפורסמת בחזירון הצלוי על שיפוד. קפה, בירה ויין משובחים תמצאו כמובן בכל רחבי המדינה.

אירועים מיוחדים

אירועים דתיים, תרבותיים והיסטוריים משבצים את לוח השנה האיטלקי. הקרנבל שלפני חג הפסחא נחוג ברוב פאר ב וונציה, ואילו תהלוכות השבוע הקדוש בחג הפסחא עצמו מרהיבות במיוחד בטאראנטו (Taranto), בקיאטי (Chieti) ובסיציליה, ואילו בפירנצה מפוצצים עגלה מלאה זיקוקי דינור ביום א' של חג הפסחא. פסטיבלים לזכר קדושים גם הם אירועים ססגוניים במיוחד; לדוגמה, פסטיבל סן ניקולא בבארי (Bari), פסטיבל סן ג'נארו בנאפולי, פסטיבל משביעי הנחשים באברוצו (Abruzzo) ופסטיבל סנט'אנטוניו בפאדובה ביוני. אירועים בעלי גוון היסטורי יותר הם מרוץ הנרות והפאליו של חץ וקשת, מרוץ סוסים בגוביו (Gubbio); הקאבאלקאטה סארדה, חגיגה שבה מציינים את הניצחון על המוסלמים ברכיבה על סוסים בסרדיניה; הרגאטה בין ארבע המעצמות הימיות עתיקות היומין (מרוץ סירות שמתקיים לחילופין ב פיזה, בוונציה, באמלפי ובג'נובה, ביוני); הפאליו בסיינה (מרוץ סוסים בלבוש מימי הביניים ביולי-אוגוסט); והרגאטה ההיסטורית של ונציה (בספטמבר). אם לא נכתב אחרת, מתקיימים כל האירועים והפסטיבלים לעיל במאי.

הרנסנס :

הרנסאנס הייתה תנועת תחייה תרבותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים והתפשטה בהדרגה לרחבי אירופה. התנועה נתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17 (לחלופין יש הרואים אותה מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18. התנועה כללה את תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) התקדמות רבה בתחומי המדע, ועוד. לרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך היא ידועה בעיקר בשל השפעתה על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אנשי אשכולות כמו לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שהיו המקור למונח "איש רנסאנס", לרוב הדעות הרנסאנס החל בעיר פירנצה במאה ה-14, אם כי יש חולקים על קביעה זו. תאוריות מגוונות הוצעו במהלך ההיסטוריה על מנת להסביר את מקורה של התנועה ואת מאפייניה, והן מתמקדות בעיקר בתנאים החברתיים והאזרחיים שהיו מיוחדים לפירנצה באותה התקופה וכן למבנה הפוליטי המיוחד שלה, שכלל את הפטרונות של המשפחה השולטת בעיר, משפחת מדיצ'י, קיימת היסטוריוגרפיה ענפה על תקופת הרנסאנס, אולם ההיסטוריונים חלוקים בדעתם לגבי השאלה האם היא היוותה התקדמות תרבותית מימי הביניים או שמא היא הייתה תקופת פסימיות ונוסטלגיה לעידן הקלאסי. בעוד שהיסטוריונים בני המאה ה-19 נטו להדגיש את העובדה שהרנסאנס ייצג התנתקות גמורה מדרך המחשבה וההתנהגות של ימי הביניים, היסטוריונים מודרניים יותר נוטים להדגיש את ההמשכיות שבין שתי התקופות. כיום לא נהוג להכריז על עידן זה או אחר כ"טוב יותר" או "גרוע יותר", ולכן חוקרים מסוימים קוראים לוויתור על המונח "רנסאנס".

עוד לפני תקופת הרנסאנס התעניינו אמנים ביצירות ריאליסטיות יותר וסימבוליות פחות ממה שהיה מקובל באמנות הנוצרית של ימי הביניים. באמנות הכנסייתית היה עקרון הייצוגיות חשוב בהרבה מהדיוק. אמנות הרנסאנס, לעומת זאת, העניקה חשיבות לסימטריה, קומפוזיציה, אור, ופרספקטיבה, אחד מסימני ההיכר של אמנות הרנסאנס היה ההתפתחות של טכניקות פרספקטיבה ריאליסטיות. ג'וטו די בונדונה (1267-1337) היה הראשון שהשתמש בחלל בתוך ציור, אולם רק עם פרסום כתביהם של אדריכלים כמו ברונלסקי (1377-1446) ואלברטי (1404-1472) הפרספקטיבה הוגדרה כטכניקה אמנותית רשמית. התפתחות הפרספקטיבה הייתה חלק מנטייה רחבה יותר לכיוון הריאליזם באמנות. למטרה זו פיתחו ציירי התקופה טכניקות נוספות, למדו את משחקי האור והצל, ואפילו, כמו במקרה של לאונרדו דה וינצ'י, למדו את האנטומיה של גוף האדם. ביסוד השינויים הללו באמנות עמד רצון מחודש לתאר את יופיו של הטבע ולבדוק את האקסיומה של האסתטיקה. יצירותיהם של דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ורפאל מייצגות את השיאים האמנותיים שאמנים רבים אחרים ניסו לחקות, באותה התקופה, בהולנד, התפתחה תרבות אמנותית תוססת, והיצירות של אמנים הולנדים חשובים כמו יאן ואן אייק השפיעו על ההתפתחות של הציור באיטליה, גם מבחינה טכנית עם השימוש החדש בצבעי שמן ובבד, וגם מבחינת הסגנון עם השימוש בנטורליזם. מאוחר יותר, יצירותיו של פיטר ברויגל האב נתנו השראה לאמנים רבים לתאר בציוריהם את חיי היום יום, באדריכלות, פיליפו ברונלסקי היה האמן החשוב ביותר בלימוד המבנים הקלאסים, ועם הידע שהתגלה מחדש מכתביו של ויטרוביוס והפריחה במדע המתמטיקה הוא פיתח את סגנון הרנסאנס באדריכלות. היצירה החשובה ביותר של ברונלסקי, שהייתה מבצע הנדסי מורכב, הייתה הכיפה של קתדרלת פירנצה, שבנייתה נמשכה 16 שנה והסתיימה בשנת 1436. היצירה הארכיטקטונית החשובה ביותר של תקופת סוף הרנסאנס הייתה בזיליקת פטרוס הקדוש, שנבנתה בתחילת המאה ה-17.

אתר איטליה הישראלי בשיתוף :

הזמנת מלון בכל ערי איטליה ללא עמלות הזמנה או עמלות תיווך : מלון באיטליה בהנחה
ראו גם : מלונות בפיזה  מלונות במילאנו  מלונות בנאפולי  מלונות בפירנצה  מלונות בוונציה
חלק ממידע בעמוד זה תודות לאתר :  קהילת הפורומים
ומתוך ויקיפדיה

רימיני  וונציה  פיזה  בולוניה  פירנצה מילאנו אמאלפי  סיציליה  אלבה  קטאניה  לה ספציה  טרביזו   צ'ינקוה טרה